סיכום תערוכות הבוגרים 2023
- נורית גל
- 20.8.23
כבכל שנה, התקיימו הקיץ תערוכות הבוגרים באקדמיות לעיצוב. בוגרי התואר בתקשורת חזותית מילאו את קירות האקדמיה בפרויקטים מגוונים באיור, טיפוגרפיה, אינטראקטיב, פרינט, גיימינג, אנימציה, וידאו, ספרים, מיצגים ועוד.
אני מאוד אוהבת את תערוכות הבוגרים. זאת הזדמנות מצוינת להיחשף לבוגרים הטריים רגע לפני שהם יוצאים לשוק, לתהליכים שקורים במחלקות השונות ולנושאים שמעסיקים את הסטודנטים בימינו.
ובהחלט היו מגמות. בשנקר ניכרת ההשפעה של השוק, עם שפע פרויקטים בעיצוב מוצר ושימוש בטכנולוגיה, הרבה פחות ספרים מבעבר. בחולון היה דגש גדול על ההצבה ועל נושאים חברתיים, בדגש על איך זה להיות אישה בישראל (נושא שחזר על עצמו בהרבה מהעבודות), ויצ״ו הכיל הרבה וידאו, אנימציה וגיימינג, ובצלאל חגג את המעבר לקמפוס החדש במרכז העיר, עם מגוון מאוד גדול של מדיומים ונושאים.
אספתי עבורכם את הפרויקטים האהובים עליי מבצלאל, שנקר, HIT חולון, ויצ״ו חיפה ומנשר, המון תודה לבוגרים הטריים על שיתוף הפעולה ביצירת הפוסט הזה, ומזל טוב על סיום התואר!
בדרכי נועם
לאון בור, בצלאל
״בדרכי נועם״ הוא בעצם עמוד אינסטגרם, המכיל סרטונים קצרים בהם לאון מדבר עם אח שלו (נועם) ואחותו (פטל) על אירועים מחיי המשפחה שלהם, כמו מי הרביץ למי הכי הרבה, כשסבא היה טווטי, כשנועם נשך את גלעד ועוד מלא הפתעות ששווה לראות בעצמכם בעמוד האינסטגרם של לאון.
הוא מספר על התהליך
״החלטתי לנצל את פרוייקט הגמר כדי לעשות עבודה רגשית ביחד עם אחי האוטיסט, נועם בור, וככה לחסוך לשנינו כסף על פסיכולוג… ידעתי מההתחלה שאני רוצה להקליט ראיון איתו ולשאול אותו שאלות שהעסיקו אותי שנים – איך גילית שאתה אוטיסט? האם אתה מקנא במי שלא אוטיסט? איך אוטיסט מוצא אהבה? מה תעשה כשאמא ואבא ימותו??? אחרי שהוא ענה לי על כל השאלות האלה (התשובה: "אני לא יודע! אפשר לשחק בפלייסטיישן?"), פשוט העלנו זכרונות מהילדות.
...
הקלטתי 4 שעות של ראיון איתו ועוד 4 שעות של ראיון איתו ועם אחותינו הגדולה פטל, ויצאתי למסע עריכה מפרך שבו שלפתי את מיטב הסיפורים, צינזרתי זוועות ועיבדתי רגשות. פתחתי קבוצת וואצאפ לאחים (תחת הכותרת "מרכלים על אמא ואבא") ושלחתי להם קטעים מהראיונות כדי שיאשרו לפרסום ויציעו הצעות. העבודה על הפרוייקט קירבה אותי לאחיי כפי שלא הייתי קרוב אליהם מעולם, היא אילצה אותי לשהות עם מה שסיפור הילדות המשותף שלנו עושה לי ולקבל את זה שהאוטיזם של אח שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני. להבין שהמשפחה שלי מדהימה וששווה לי לבלות בחברתם הרבה יותר.
את הפרוייקט עשיתי בהנחייתו המסורה של זאב אנגלמאיר, שעודד בכל עת להקצין ולהגזים, שהתרגש מכל פרק ודרש לראות עוד ועוד. במקור תכננתי לעשות 3 פרקים, אבל עם הדחיפה קדימה וחוסר המעצורים של זאב הצלחתי להפיק 7 פרקים ועוד שישאר קצת זמן לנוח. ואם תשאלו את נועם – לנוח זה הכי, הכי חשוב.״
פרויקט פשוט מדהים.
אני מאוד, מאוד, מחכה לראות מה יקרה איתו בהמשך.
שימור לקוחות
עלמה מרמלשטיין, בצלאל
אני לא רוצה לעשות לכם ספוילרים יותר מדי, זה סרט שפשוט צריך לראות. סופר חזק, תסכול עם הומור, מפתיע אבל בעצם גם לא כל כך.
עלמה מספרת על הרקע ליצירת הפרויקט
״אפתח ואגיד, הסרט הזה לא נועד לעורר רגשות עזים. החוויה הבירוקרטית שבאה לאחר המוות היא חוויה מעוררת יאוש, גיחוך וקשת רחבה של רגשות במינון נמוך. לא צחוק מתגלגל ולא בכי תמרורים.
...
אולי לא הייתה לי ברירה אלא להתייחס לזה ככה. אבא שלי נפטר ארבעה חודשים לפני תחילת הסמסטר ולא חושבת שיכולתי להתייחס לזה באופן רציני. הכל היה נראה לי מצחיק. מצחיק כשמישהו מתקשר לטלפון שלו, שומע אותי מספרת שהוא מת ואז שואל אם אני יודעת איפה התיק תכנון של הבניין הזה והזה. מצד אחד חוויה בלתי נתפסת ואישית ומצד שני כוללת התמודדות יום יומית עם תאגידים, חברות וכסף.
למרות הקרבה שלי למקום, כבר ביום הצילומים הראשון בית עלמין ירקון הפך לסתם עוד מקום. עוד מקום שאנשים עובדים בו, עוד מקום שאדריכלים תכננו, עוד מקום שבו יש מכונות שתיה. ולכן בחירת הפריימים שלי הייתה זהה כמו לכל מקום אחר- צילמתי את מה שמצאתי כמעניין. ולוויה, זה לא מעניין.״
מחשבות על כיעור
עמית משולם, בצלאל
המון דברים אנחנו יודעים על יופי, מה הוא מעיד עלינו, למה אנחנו כמהים ונמשכים אליו. אבל מה אפשר ללמוד מהכיעור? על עצמנו, על רגשות, על ביטוי והמקום שלנו בעולם, על הסביבה ומערכות היחסים שלנו? הפרויקט הוא ספר מאויר הבוחן תפיסות בנושא כיעור, על פי סיפורים ומחשבות של כ-190 אנשים. לצד היותו מסמך סוציולוגי המאגד תפיסות ומחשבות, הספר הוא גם מסע בפני עצמו החוקר את גבולות הכיעור בתהליך היצירה.
עמית מספרת על התהליך
״בעקבות שיחה עם חברה על כיעור, הבנתי שדברים מכוערים מעוררים בי מגוון עצום של רגשות: חיבה ואהבה, חמלה, רחמים, רתיעה, פחד.
מתוך השיחה הזו, הסקרנות והרגשות שהתעוררו בי החלטתי להתחיל את פרויקט הגמר.
...
הפצתי טופס שאלון עם שאלות פתוחות כמו מה מפחיד אותנו בכיעור, מתי אנחנו מחבבים אותו וכו', תוך שלושה ימים קיבלתי קרוב ל-150 תגובות! לקרוא אותן, (רובן הגדול אנונימיות) היה כיף ומצחיק וכואב והעלה בי הזדהות, תחושת אבסורד, הפתעה וחמלה. הרגשתי שזאת התחלה ממש ממש טובה, וככה פשוט התחלתי לאסוף את הסיפורים ולאייר אותם.
עבדתי עם חומרים מכל הבא ליד, כמעט ללא סקיצה, כתבתי את הטקסטים ביד שמאל, ולמדתי איך ליצור מתוך חופש במחשבה תמידית על הנושא שבחרתי, בזכות הקסם והאנושיות שבכיעור.
הספר הוא תהליך יצירה שלם שהמטרה העיקרית שלו היא איפשור, להרשות לעצמי, ולמתוח עוד את הגבול של מה שנראה בעיניי ובענינו מכוער. תהליך היצירה נתמך בסיפורים על כיעור מכל מיני זוויות, והסיפורים נתמכים בדרך ובאיך שייצגתי אותם.
אני מקווה שהספר שלי ייתן הזדמנות להסתכל אחרת על כיעור, לסגל מבט אוהב, חופשי וחומל כלפי עצמנו וכלפי חוץ.״
והרי החדשות
הפרויקט מוקדש לזכרו של רז ישראלי ז"ל, עיתונאי וחבר יקר של עדי
עדי קינן, בצלאל (תואר שני)ֿ
"והרי החדשות" הוא מיצב וידאו המוצג על שלושה מסכים, ומציג וידויים של עיתונאים ואנשי חדשות. דרך הוידויים נחשף מעט מהמנגנון הפנימי של יצירת חדשות בישראל, ונוצר שיח על ההתמודדות עם דימויים חדשותיים אלימים באופן יום יומי, ועל התחושות של אנשי החדשות אל מול השיח שמקצין ואל מול התכנים הקשים איתם הם מתמודדים.
עדי מספרת איך נולד הפרויקט
״הגעתי לעסוק בנושא החדשות כיוון שבעברי עבדתי כעשור בתחום החדשות, והמרחב של התואר השני אפשר לי לצלול פנימה ולחקור את הנושא מהיבטים רבים. עניין אותי לדעת איך אנשי החדשות חווים את הדימויים הקשים איתם הם נפגשים יום יום, איך הם רואים את החלק שלהם בהקצנת השיח ואיך הם מרגישים בדסק בימים מטורפים של פיגועים, אסונות, תאונות וכו.״
...
הוידאו נפתח עם מופע של עשרות סרטוני חדשות השטים בחלל, מלווים במוזיקת הפתיחה של אחת ממהדורות החדשות שעברה עיבוד פנטזי. הרגעים הראשונים נראים כמעט קסומים, עד שהעין מבחינה שהדימויים בהם צופים הם דימויים אלימים וקשים לצפייה. הפתיח מבקש לפתוח את התודעה של הצופה להרדמה שאנו חווים אל מול הצפייה היום יומית בדימויים האלימים החדשותיים ולבחון את מידת ההנאה שאנו מפיקים מצפייה בדימויים כאלה.
הוידויים מופרעים על ידי פושים המתריאים ומבטיחים חדשות נוספות. הפושים קיבלו תפקיד של פורעי סדר, הם משתלטים על המסך, מעוצבים בצורה המגיבה באופן עוצמתי יותר לחדשות, מחליפים את התמונות המשפחתיות על שומר המסך, מכניסים את הצופה לדריכות ומושכים את תשומת הלב – באופן המקביל לניסיונות של מערכות החדשות להילחם על תשומת הלב שלנו כצופים. היא מספרת: ״היה לי חשוב לעצב את הפושים באופן שונה מהרגיל, וכך להעניק להם נוכחות דומיננטית בתוך החלל.״
היא מסכמת
״אני מקווה שהפרויקט יהיה פתח לעיתונאים נוספים לבחון את העשייה שלהם ולהרהר במשמעות של התכנים המופצים על ידם.״
פרויקט סופר חשוב בעיניי, פותח עיניים ומציף במחשבות גם על עולם התקשורת אבל גם על כולנו במצבים מסוימים. תודה עדי!
סליחה אמא – מה זה אומר להיות אסיר בישראל?
אלמוג אשכנזי, בצלאל
הפרויקט עוסק בבעיית הכליאה במדינת ישראל.
הוא נפתח כך
״אין הרבה נושאים בעולם שממש רחוקים מאיתנו כמו הסיפור של בתי הכלא. אתה נוסע על כביש 4 ורואה את המבנים האפורים האלה שמגודרים בכבדות וזה מבחינתך יקום מקביל. אבל לא לכולם יש את האופציה להתבונן מבחוץ. חשבתם פעם מה זה אומר להיות אסיר בישראל? למה אנחנו כולאים אנשים?״
״אין הרבה נושאים בעולם שממש רחוקים מאיתנו כמו הסיפור של בתי הכלא. אתה נוסע על כביש 4 ורואה את המבנים האפורים האלה שמגודרים בכבדות וזה מבחינתך יקום מקביל. אבל לא לכולם יש את האופציה להתבונן מבחוץ. חשבתם פעם מה זה אומר להיות אסיר בישראל? למה אנחנו כולאים אנשים?״
בסרט ההסברה (שעשוי מעולה!) אלמוג דן בסוגיות בעייתיות בנוגע לכליאה בארץ – תכנון, צפיפות והחשובה מכולן – שיקום.
כפי שנאמר בסרט – ״מי שנכנס לפה גם יוצא, ומה אז?״
כפי שנאמר בסרט – ״מי שנכנס לפה גם יוצא, ומה אז?״
אלמוג עשה עבודת תחקיר מצוינת ונגע בהרבה נקודות חשובות, יש פה דימויים סופר חזקים ובגרות שהלוואי על כולנו.
...
הוא מספר על התהליך
״אני חושב שתמיד יצא לי להתעסק בדברים השקופים בחיים, בין אם זה ארכיטקטורת שיכונים ברוטליסטית או במקרה הזה בתי כלא ואסירים.
יצא לי לראות בתקופת החיים הלא מי יודע מה ארוכה שלי כתבות על אנשים שגדלו בסביבה שלי או היו איתי בתיכון שפשוט התגלגלו לבתי כלא, אני חושב שזה מה שהצית אצלי את הרעיון להתעסק בזה.
יצא לי לראות בתקופת החיים הלא מי יודע מה ארוכה שלי כתבות על אנשים שגדלו בסביבה שלי או היו איתי בתיכון שפשוט התגלגלו לבתי כלא, אני חושב שזה מה שהצית אצלי את הרעיון להתעסק בזה.
ואז קצת התחלתי לחקור והגעתי להשוואה של בתי הכלא במדינות סקנדינביה וכמה הם נראים כמו מלון וכמה הם מתוקתקים ובעצם סותרים את התפיסה שלנו על מהו עונש, ואז כשמשווים את הכמות אסירים שחוזרים לכלא בין ישראל למדינות האלו נופל האסימון, וואלה כנראה אנחנו לא פועלים נכון.
אבל כמו בישראל מה שנכון זה לא תמיד מה שבפועל.״
אבל כמו בישראל מה שנכון זה לא תמיד מה שבפועל.״
מטיילות
יהודית סופרפיין, בצלאל (השלוחה החרדית)
״מטיילות״ הוא ספר מאויר המתאר את חוויותיהן של 3 נשים ישראליות בארצות רחוקות שונות. בספר תוכלו להכיר תרבויות שונות מנקודת המבט של המטיילות בליווי איורים פשוט מהממים.
ביקשתי לשמוע קצת על התהליך ואיך היא בחרה דווקא בנושא הזה:
״בהתחלה היה לי ממש קשה להחליט על איזה נושא יהיה הפגמ״ר, הדברים היחידים שכן ידעתי הם: שהפורמט יהיה ספר מאוייר ושהנושא יהיה חיובי.
התחלתי להכין רשימה של נושאים שמעניינים אותי וגורמים לי להרגיש רגשות חיוביים – כמו נוסטלגיה, תקווה וכיף.
...
אחרי סיעור מוחות שעשיתי עם חברה, נזכרתי בפרויקט שעשיתי בסמסטר א׳ של אותה השנה (קורס ״איור דוקומנטרי״ בהנחיית גלעד סליקטר). כחלק מהפרויקט ראיינתי מישהי שטסה ליפן ואיירתי ספרון שמתאר את החוויות היומיומיות שלה משם. מאד נהניתי לעבוד על הפרויקט הזה, ובתור אחת שיש לה חלום לבקר בכמה שיותר מדינות ולהכיר תרבויות שונות, החלטתי שזה יהיה הפגמ״ר שלי: ספר מאוייר, המבוסס על ראיונות עם נשים ישראליות שטיילו בעולם וחוו חוויות מענינות, דרך סיפורן אקבל הצצה לחוויות שאולי גם אני אוכל לחוות מתישהו.
במהלך הפרויקט, הרגשתי שעברתי מסע יחד עם שלושת הנשים שראיינתי ולכן החלטתי לכלול ייצוג של עצמי בספר, שמהווה את הקישור בין שלושתן. בתחילת הספר אני בחדרי, מביטה בחלון על ציפור שעפה בשמיים. הציפור מסמלת בשבילי את החופש, יש לה יכולת לעוף ולטייל בכל מקום בלי לקחת איתה מזוודות, תיקים או דאגות.
הספר מסתיים בכך שהציפור חוזרת אל הקן, אל הבית, אחרי שהמסע הסתיים.״
מהמם מהמם מהמם. ממליצה גם להכנס לתמונות לקרוא קצת.
הלוואי שנראה את הספר יוצא לאור יום אחד.
וגם, כדאי להכנס לאינסטגרם המטריף שלה.
ירושלים
יהב וינגרטן, בצלאל (השלוחה החרדית)
הספר עוסק בחיבור בין שמות של העיר ירושלים ובין מקומות שונים בעיר, ובקשר בין המקורות שלנו לחיים היום.
בפרויקט יהב משלבת בין האהבה שלה לאיור לאהבה שלה לכתיבה ולחריזה, ולוקחת אותנו לסיור ברחבי ירושלים, דרך שירים קצרים ומעניינים ואיורים מקסימים.
היא מספרת על התהליך
״זה התחיל בסיור סליחות בירושלים, בדרך אל הכותל עברנו במנהרת הר ציון. על קירותיה של המנהרה זוהרים שמות העיר ומשם הכרתי לראשונה את המדרש על שמותיה של ירושלים.
זה מאוד סקרן אותי ורציתי להעמיק בזה יותר, להבין מה כל שם ושם מספר על העיר שלנו.
...
לאט לאט הפרויקט התפתח. דרך האיורים קישרתי בין השמות לבין מקומות קשורים בעיר. זאת יחד עם קטעים בחרוזים, לפעמים הומוריסטים ולפעמים רציניים, שכולם מביעים אהבה וכמיהה אל ירושלים.
תוך כדי התהליך למדתי המון. בתור ירושלמית טריה חשתי צורך להכיר יותר את העיר ולגלות את יופייה ואת ייחודה. כך טיילתי דרך שמות העיר וגיליתי צדדים וסודות חדשים בה.
כל כך הרבה נכתב על ירושלים אבל זה אף פעם לא מספיק, בתקווה שהספר יחבר את הקוראים אל ירושלים ושדרכו יהיה אפשר להכיר עוד מקום או שם חדש ולא מוכר.״
הפרויקט בלט לי במיוחד בכבוד שהוא נותן להטרוגניות של העיר, לאנשים שבה, לרגעים הקטנים, לעבר שמשולב בתוך ההווה. מאוד כיף להכיר את ירושלים מהעיניים של יהב. תודה על הסיור 🙂
פסדר
אביבה דורה, בצלאל (השלוחה החרדית)
״פסדר״ הוא ספר על זכרונות משפחתיים יפים אך גם מורכבים. הוא מכיל שלושה סיפורים, אחד של אבא של אביבה, אחד של בן הזוג שלה ואחד שלה, שמתייחסים לרגע קטן מהילדות.
היא מספרת
״לכל הסיפורים יש סוף קטן שהוא שמח, אבל היה לי חשוב להתמקד בתהליך וההרגשה של מה שחווינו והיה פחות נעים כשהיינו ילדים.״
הספר מלווה באיורים מדהימים בשחור לבן, מכפולה לכפולה פשוט נפלה לי הלסת. ממש פרויקט מקסים.
שכונה
אליה-ים ניסים, שנקר
״שכונה״ הוא משחק קופסא פרוע וחצוף, המכניס את השחקנים לליבה של שכונה ישראלית. הוא נוצר על ידי אליה-ים נסים במסגרת פרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.
המשחק בעל אופי הומוריסטי ומתמקד בסכסוך בין נשות שכונה פרפריאלית בעלת אופי מזרחי. בשכונה תוכלו למצוא לא מעט אמונות טפלות, קמעות מזל, קללות, ריכולים, גניבות ואפילו מכות. כל שחקן הנכנס למשחק הופך לדמות של שכנה בשכונה, ומטרתו להיות זה שיצליח לאסוף חמישה קמעות מזל – ובכך להפוך למלכת השכונה!
מעבר לתוכן המקורי והמעניין, אי אפשר להתעלם מרמת הביצוע המטורפת ובמיוחד האיורים המדהימים, פשוט וואו.
...
היא מספרת על הרקע לפרויקט
״את החיבור לשכונה ספגתי דרך סיפוריהם של בני משפחתי שנהגו לשתף אותי בחוויות מילדותם. כבר אז הוקסמתי מהפשטות והחוצפה שהיתה בשכונה שלא הכרתי. בחרתי להעביר את הקסם דווקא דרך משחק קופסה, כיוון שמבחינתי משחק הוא פורמט מעניין להנגשת סיפור וחוויה. המשחק מוביל אנשים שונים לתוך פנטזיה אחת משותפת ומעביר אותם דרכה, הוא מפעיל את הדמיון ומגרה את החושים, הוא בעל יכולת לעצור לרגע את המציאות הקיימת בין המשתתפים ולייצר ביניהם מערכת יחסים חדשה.
במהלך תערוכת הגמר שיחקו עשרות אנשים שונים והיה פשוט מרגש לראות איך קבוצות נכנסו ואיך הן יצאו אחרי המשחק, באמת מדהים.״
במהלך התערוכה הרבה אנשים התעניינו אם המשחק הולך לצאת לאור והיא החליטה ללכת עם הקהל, איזה כיף לנו!
אם תרצו לרכוש את המשחק, מוזמנים להשאיר פרטים פה ותקבלו עדכון ברגע שהוא יהיה זמין לרכישה!
אפריקה-עמק בית שאן
אורן רוזנסל, שנקר
״אפריקה-עמק בית שאן״ הוא מיצב איורי-משחקי המגולל את המיתולוגיה המשפחתית של אורן על ציר אפריקה-עמק בית שאן.
מדובר במיצג מאוד מרשים, מעבר לפורמט המפתיע, לנושא המקורי ולאיור המקסים, יש בו מחשבה על כל הפרטים הכי הקטנים – כולל המשקל של הפעולה, הצליל שלה, החיבור בינה לבין הפעולה הקודמת והמקצב. ממש ממש מהמם.
היא מספרת על התהליך
״במהלך השנתיים האחרונות שלי בשנקר התנסתי בטכניקות שונות של איור בחלל, שילוב של ציור, פיסול, הקרנות ואנימצייה ובאופן כללי בפרויקטים שצריך לחוות אותם באופן פיזי ושיש להם נוכחות במרחב.
בנוסף לזה אני מתעניינת בעולמות תוכן של עיצוב תפאורה, משחקי וינטג', טכנולוגיות אנלוגיות וכדומה, ככה שהיה לי ברור שהפרויקט גמר שלי ימשיך את העיסוק בחומרים האלה.
...
רציתי שהפרויקט האחרון שלי בלימודים יהיה על נושא אישי, שיאפשר לי כמה שיותר חופש ושאני אוכל לשנות ולפתח תוך כדי עבודה. החלטתי לספר את הסיפור של ססבא וסבתא שלי. בשנות ה-70 הם עזבו את הקיבוץ ועברו לגור בניגריה לכמה שנים. בתור ילדה הייתי שומעת את הסיפורים וההמצאות שלהם על התקופה הזאת ומדמיינת ומערבבת בין המציאות לדמיון.
זה הפרויקט הכי גדול ומורכב שעבדתי עליו עד עכשיו, האתגר שלי היה לדמיין איך הכל יראה ביחד, בגלל שבמהלך העבודה לא היה לי פיזית מקום לפרוס את כולו ולהסתכל. הפעם הראשונה שראיתי אותו באמת היה ביום של התלייה.
הכי מרגש היה לראות בתערוכה מבוגרים מסובבים ומשחקים כמו ילדים ואיך ילדים מבקשים מההורים שלהם שיקריאו להם את הסיפור.״
ומה לגבי ההמשך?
״אני הכי אשמח לעבוד על עוד פרויקטים של איור, אנימציה ועיצוב במרחב בעתיד המקצועי שלי!״
אני בהחלט מחכה לראות את העתיד הזה, בטוחה שהיא תעשה עוד הרבה דברים מגניבים 
מעולם לא שמתי לב
קסם אושר, שנקר
״מעולם לא שמתי לב״ הוא ספר מדהים על הפסקות.
דוגמא מצוינת לפרויקט שלא ידענו עד כמה אנחנו צריכים.
קסם לקחה הפסקה במהלך הלימודים. לאחר ההפסקה שלה, היא ההתחילה להתעניין בנושא של הפסקות בחיים. החיים המהירים שאנחנו חיים גרמו לה להרגיש שמי שעוצר נשאר מאחור, שמי שצריך הפסקה הוא חלש, שמי שקורא "פוס משחק" קוטע את ההתנהלות הנורמלית.
אבל היא הבינה שזה לא נכון.
״אחרי שלקחתי הפסקה לעצמי התחלתי לראות הפסקות בכל מקום סביבי, כאלה שזיהיתי וכאלה שמעולם לא שמתי לב אליהן, וזה עזר לי להבין עד כמה הפסקות הן חלק אינטגרלי, מגוון ונכון בחיים שלנו, ועד כמה המרווחים הם לא ואקום ריק אלא מלאים במשמעות וחשיבות.״
...
וכך נבחר הנושא לפרויקט הגמר. היא יצרה ספר בו היא מדברת על הפסקות מכל מיני זוויות, במטרה להאיר גם עבורה וגם עבור הקוראים עד כמה הפסקות הן נורמליות וטבעיות, עד כמה הן לא קטיעה של רצף החיים אלא חלק ממנו. כל הדימויים המקסימים בספר עשויים בטכניקה ידנית של נגזרות נייר.
כששאלתי מאיפה הגיעו הקטעים היא ענתה:
״במקור רציתי למצוא תוכן קיים להכניס לספר על מנת להתרכז רק בעיצוב. חיפשתי וחיפשתי טקסטים אבל הכל הרגיש כמו קואצ'ריות בשקל, או כתבות אינטרנט של 10 סיבות למה כדאי לקחת הפסקה. לא הייתי מרוצה משום דבר שמצאתי ולא רציתי להתפשר על המסרים שרציתי להעביר. לא רציתי לבוא ממקום מטיף אלא ממקום מתבונן שמקבל את הקושי בללחוץ על כפתור הפאוז, את הטבע שבו דברים פועלים, את הרצון למלא את החללים בחיים, ואת הצורך בהתרוקנות לצורך התמלאות. לבסוף פתחתי מסמך וורד והתחלתי פשוט לכתוב. שפכתי אל המקלדת את כל המחשבות שלי, בדיוק בטון הנכון שרציתי לדבר על הנושא, בין פואטיקה ליומנות, ויצרתי פסקאות פסקאות של טקסטים. בכל פסקה דיברתי על הפסקה אחרת. תהליך הכתיבה היה מרוקן וממלא ביחד, וכדי לשמור על אותנטיות המחשבות היו פעמים שממש עצרתי כדי לכתוב (הלכתי עם מחברת לחוף רק כדי לכתוב את הפסקה על הים). כשהטקסטים היו כתובים סימנתי מתוכם את המילים שהעבירו בי רגשות חזקים, ומילים אלו היו הקווים המנחים שלי להתחיל וליצור את הדימויים לכל הפסקה. אם בהתחלה חששתי שההתעסקות בתוכן תיקח ממני זמן ואנרגיות מלהתעסק בעיצוב הגעתי למצב שהעיצוב נתמך בתוכן בצורה בלתי ניתנת להפרדה. השילוב של שתי הפעולות הידניות האלה – הכתיבה ויצירת הדימויים בנגזרות נייר – הובילה אותי ליצור את הספר שמבטא אותי בצורה הכי טובה ומדויקת. שילוב של שני העולמות שמעניינים אותי: תוכן וצורה, תקשורת מילולית וחזותית, כתיבה ויצירה.״
לשמחתי, קסם רוצה להוציא את הפרויקט לאור, אז נמשיך להתעדכן.
סיפורי סבתא
עמית אבידור, שנקר
אוסף של 11 סיפורים קצרים מאויירים, המספר על תקופת ילדותה של עדה, סבתא של עמית, בשכונת הדר החיפאית של שנות הארבעים. יש בו אנקדוטות אישיות, לעיתים משעשעות ולעיתים עוקצניות, שזורות בתקופה המשמעותית של החברה הישראלית סביב הולדת המדינה ושנותיה הראשונות.
היא מספרת על התהליך:
״במהלך שנות הלימוד במסלול איור בשנקר הבנתי שמה שהכי מעניין אותי לעשות זה לספר סיפורים דרך איור. סבתא שלי מאוד אוהבת לכתוב ומשתתפת שנים בחוג כתיבה יוצרת, היא טוענת שאין לה מספיק דמיון כדי להמציא סיפורים אז היא מחפשת אותם במציאות.
...
יש בינינו קשר מיוחד שחלק ממנו מבוסס על אהבה משותפת לכתיבה וליצירה, וכבר הרבה שנים שאני מחפשת הזדמנות ליצור משהו משותף. אני מאוד מתעניינת בהיסטוריה של מדינת ישראל, אז אפשר לומר שברגע שעלה הרעיון היה לי ברור שזה מה שאני הולכת לעשות.
בחרתי את הסיפורים מתוך כמות עצומה של חומר, אחרי עבודה משמעותית של סינון ועריכה. חיפשתי קטעים עם גרעין משעשע, משונה או עוקצני, וניסיתי לשמור על תמהיל של סיפורים אישיים, סיפורים שמדגימים את הלך הרוח של החברה באותה התקופה, ונקודות ציון היסטוריות שמקשרות בין הסיפור האישי-משפחתי לסיפור הקולקטיבי.
בגלל שעלילת הספר מתרחשת בתקופה אחרת, ערכתי תחקיר חזותי מקיף כדי להבין איך התלבשו אז, איך בישלו, איך נראו המקומות שסבתא מספרת עליהם. למרות שסגנון האיור שלי אינו ריאליסטי, היה לי חשוב מאוד ליצור בסיס אמין לאיורים.
אני חושבת שזו הייתה הדרך המושלמת לסכם ארבע שנים מאתגרות של לימודים, מאוד נהניתי לעבוד על הספר והייתה לי זכות גדולה להוציא את הפרויקט לפועל.״
הספר הזה הוא שיתוף פעולה פשוט מקסים בין סבתא ונכדה, שחושף אותנו לעולם הפנימי של סבתא של עמית בצורה מרגשת ומרתקת (וגם מצחיקה) ונותן לנו הצצה את חיי היום-יום של תקופה כל כך אחרת. ממש ממש אהבתי. מה דעתכם, יום אחד נראה אותו יום לאור? (הלוואי!)
המבול
קים ברודצקי, שנקר
סדרת פוסטרים הסוקרת איך תרבויות שונות מתייחסות לסיפור המבול.
קים מספרת על הרקע לפרויקט
״התחום הזה באמת נותן לנו הצצה לנקודת המבט ותפישת העולם של התרבות אליה הוא משתייך. בקורס המעולה של אבי נאמן – ״בין תרבות לטכנוקרטיה״, למדנו טכניקת איור דיגיטלי וחקרנו אומנות של תרבות עתיקה (במקרה שלי מצרים הקדומה). מה שלמדתי מהקורס יחד עם האהבה שלי לחקר תרבויות ומתולוגיות היו נקודת המוצא שלי לפרויקט.״
היא החליטה להתמקד בפרשת המבול. סיפור המבול הוא חלק ממעט מאוד סיפורים גלובלים שמלווים את ההיסטוריה האנושית מראשיתה. יש עשרות אם לא מאות סיפורי מבול ברחבי העולם.
...
המטרה בהצגת סיפורי מבול היא לעלות מחדש את הנושאים שהסיפור הזה נושא בתוכו נושאים שרלוונטים מתמיד. סיפור המבול מציג את החוויה האנושית המשותפת של התמודדות עם אירועים קטסטרופליים ואת החוסן הנדרש כדי להתגבר עליהם. מזכירים לנו את ארעיות החיים ואת הצורך בהסתגלות ובהישרדות. סיפורי מבול מזכיר לנו את הטבע המחזורי של הקיום, שבו הרס סולל את הדרך להתחלות חדשות, צמיחה ושינוי. ובעיקר זה שיעור על חשיבותה של התנהגות מוסרית והשלכות של מעשי האדם. הם משמשים כתזכורת להשפעה של פעולות אנושיות על האנושות וכן על הסביבה, עלינו האחריות של ניהול אחראי על משאבי הטבע למניעת חוסר איזון אקולוגי ואירועים קטקליזמיים.
הפרויקט מכיל חמישה איורים. כל איור מוקדש לסיפור מבול מתרבות אחרת. כל תרבות תפשה ופירשה את אירוע המבול בצורה שונה לפי האמונות ותפיסת העולם שלה. התרבויות שנבחרו הן הודו, בני המיקמק, פרסים קדומים, נורדים, ובני ההופי – סיפורים שיחסית רחוקים מסיפור המבול המוכר לנו – בכדי להדגיש את המגוון הרחב של פירושים ומיתולוגיות סביב אותו אירוע.
היא מספרת על התהליך
״אני מגיעה מתחומי ה-UX/UI והמיתוג ולכן פרויקט איור היה אתגר מרתק עבורי שלמדתי ממנו המון ובתקווה אצליח לשלב אותו יותר ויותר.״
כיף לראות את המחקר המעמיק, שמושך גם אותנו להתעניין בדברים שבכלל לא חשבנו עליהם לפני כן, יחד עם האיורים המקסימים של קים.
הקול שבטעם
שי אזולאי, שנקר
"הקול בטעם" הוא ממשק אינטראקטיבי דידקטי אשר נועד לסייע לבני מצווה ללמוד ולתרגל את הפרשה והברכות שלהם בקלות ובמהירות, לקראת מועד עלייתם לתורה.
שי נולד וגדל בבני ברק, בבית בו המסורת היהודית קיבלה חשיבות עליונה, כולל מנהגים, חגי ישראל, קידוש, שמירת שבת ועוד. סבא שלו היה רב גדול וחזן בבית כנסת שהקים בעצמו.
בהגיעו לגיל בר-מצווה, הגיע תורו של שי לעלות לתורה ולשיר את הפרשה. הוא מספר על החוויה:
״אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול. לא אשכח את הלחץ שהיה עליי! איך אלמד את הפרשה שלי? איך אזכור את אופן השירה של כל טעם וטעם בעל פה?״
בתהליך ההכנה יש צורך בפגישות שבועיות עם החזן בהן קוראים ומתרגלים את הפרשה מהסידור, ובנוסף, צורך בתירגול בבית באופן עצמאי על בסיס קטעי שמע שהחזן מכין. כך השבועות עוברים עד אותו רגע מכונן של העלייה לתורה. שי הבין שזו שיטת לימוד מיושנת, בטח לנערים שמבחינתם זהו עולם תוכן חדש וזר לגמרי. הוא החליט לחפש פתרון – דרך להנגיש ולפשט את טעמי המקרא והמשמעות שלהם לנערים לקראת אירוע העלייה לתורה.
...
בבסיס הפרויקט 2 שיטות
האחת – ריקוד טיפוגרפי
הוא תרגם את טעמי המקרא מצורה גרפית סטטית פשוטה לאנימציה טיפוגרפית ייחודית, המגיבה באופן שונה לניגון כל אחד מהטעמים הנשמעים מפי החזן.
זו שיטה יותר משחקית, חווייתית ואינטואיטיבית. בשיטה זו אלמנט ההפתעה ומתיחת הגבולות הטיפוגרפיים משחקים תפקיד חשוב.
השנייה – קווים מוטמעים
בשיטה הזו הוא תרגם את טעמי המקרא לשפה גרפית המבוססת על קווים חופשיים המרפררים למעין תווי נגינה.
שיטה זו היא שיטה פחות ספונטנית ויותר מדוייקת ומקצועית.
את השיטות האלה הוא ארז בתוך ממשק אינטראקטיבי, המעביר את התלמיד את כל השלבים הרלוונטיים בדרך ליום העלייה לתורה.
שי הביא פה פתרון ויזואלי פשוט ואפקטיבי, שבאמת יכול לסייע לתהליך הלימוד ולייצר בטחון אצל הנערים שעולים לתורה. ומי יודע, אולי מישהו ירים את הכפפה ויכין כזה?
اللحظة הרגע The Moment
דינה פאטמה חג׳וג׳, שנקר
״הרגע״ הוא משחק טיפולי-רגשי משפחתי, שמייצר דיאלוג רגשי בין הורים לילדים דרך דמויות דמיוניות, כדי להרחיק את הפחדים והלחצים מהילדים, בו כל המשתתפים (כן, גם ההורים) משתפים את ריגשותיהם.
המשחק מחבר בין סוגי משחקים שונים שמפעילים חושים ומניעים לפעולות – כמו פאזל, מגנטים, משחקי קופסה, ועוד.
...
הוא כולל משחקיות של הרכבות ופירוקים ואת גלגל הרגשות – כדי לעזור להורים להעשיר את אוצר המילים של הילדים בתחום הרגשות.
בנוסף לכך, לכל דמות יש כרטיס עזר. בצד אחד הוא מכיל את כל חלקי הדמות. ובצד שני יש דוגמאות לדמויות שניתן להרכיב.
איך משחקים?
מתחילים בהרכבת הפאזל שהוא בעצם עולמן של הדמויות, המחולק ל:
1) יער
2) בית
3) שכונה מאחורי אגם
מניחים את ערימת כרטיסי הסיטואציות ליד ואז ההורה והילד בוחרים כרטיס אחד, וקוראים אותו בקול רם. לאחר מכן כל אחד בוחר דמות אחת ומרכיב לה את הבעות פניה לפי הרגש שנוצר מהסיטואציה הנבחרת, וממקמים אותה על הלוח לפי איפה שמרגיש להם נכון.
ואז מגיע הרגע שבו כל אחד משתף את הרגש ומסביר למה?
לדוגמא: הסיטואציה היא – כשאני מקבל/ת מתנה אני… אני בוחרת בדמות שמחה וממקמת אותה בתוך הבית. כי בבית יש אווירה חמה ואוהבת ושם אני מקבלת הרבה מתנות.
דינה יצרה את המשחק המקסים והחכם הזה מתוך החוויה האישית שלה כילדה שהתקשתה להביע את רגשותי במילים, כי היו לה הרבה חששות מתגובתה של אימה.
תשעה אחרי לידה
ספיר פלדבאום, שנקר
מארז של 9 ספרים שמדברים על 9 שלבים שחוות נשים שמתמודדות עם דכאון אחרי לידה.
לפני 3 שנים, כשספיר ילדה את בנה, היא חוותה דכאון אחרי לידה, וכבר אז היא ידעה שבזה יעסוק פרויקט הגמר שלה.
הפרויקט נוצר במטרה ליצור קהילה מקרבת של אמהות, לנרמל את המושג הזה על ידי יצירת שלבים המסמלים את המסע הענקי הזה שנקרא דיכאון לאחר לידה, להעלות את המודעות ולעזור לנשים שחוות את הדברים האלה לא להסתתר מאחורי מסכה מחייכת וצבעונית, ובעיקר – לדעת שהן לא לבד, למרות שזה עלול להרגיש ככה.
...
הסיפורים של הנשים שמופיעות בספרים נלקחו מתוך הספר "הדובה הגדולה", שליווה אותה המון באותה תקופה. בנוסף היא הוסיפה גם את הסיפור שלה.
זה מדהים כמה לפעמים הדבר הכי משמעותי שאפשר לעשות – הוא פשוט לספר את הסיפור שלנו. תודה ספיר על הפרויקט החשוב הזה, אני מקווה שהוא הגיע ועוד יגיע בעתיד למי שצריכה להכיר אותו.
קניתי את מה שכואב
חנה קיפרשלק, HIT חולון
חנה החליטה לחקור את נושא הקנייה הרגשית בתחילת שנת הלימודים, במהלך עבודת מחקר בנושא הקשר בין גישמיות וחומריות.
במהלך המחקר היא נחשפה לעדויות של אנשים המצליחים לקשר בין החסכים הרגשיים שלהם לקנייה מופרזת של דברים שאין להם צורך קיומי ממשי בהם. היא למדה גם שחשיפת הבעיה אצל אנשים מכורים, הוא שלב חשוב בגמילה, והחליטה לצאת למסע של ריפוי עצמי בעיסוק בכאבים שמלווים אותה עד היום.
בסרטון אנימציה מופשט בשחור לבן, עשוי באמת מדהים, מלווה בסיפורים על החיים וקריינות מצוינת, היא חושפת זכרונות של כאב וחסכים רגשיים המתבטאים כיום בקנייה רגשית.
אבל עזבו, אין מה להכביר במילים. תראו את הסרטון, הוא מהפנט.
ואז – תראו אותו שוב.
התכווצות
נועם נוב, HIT חולון
המונח קרינג‘ פרץ לתודעה במקביל להתפתחות הרשתות החברתיות בעשור האחרון. הוא מתאר סוג של מבוכה אמפטית – כשאנחנו רואים מישהו אחר מביך את עצמו, אנחנו מזדהים עם הסיטואציה עד לרמה שאנחנו מובכים בעצמנו.
דרך חקר הרגעים האלו שגורמים לנו להתכווץ בעצם חריגתם מההתנהגות המקובלת, אפשר ללמוד מה כן מקובל, מהן הנורמות וקווי הגבול של החברה.
ֿסביב שאלה זו נארג הספר הזה, וכלולים בו סיפורים אישיים של אנשים, תמונות מאלבום ילדות ואירועים ורגעים מהתרבות הישראלית.
מפה לשם
שלהבתיה שוורץ, HIT חולון
שלהבתיה החליטה לחקור את המרחב האוטובוסי.
בשנה האחרונה היא הסתובבה בין אוטובוסים, צוטטה (וציטטה), הקשיבה ורשמה לעצמה עשרות שיחות מהאוטובוס במחברת סקיצות ובטלפון – ואותן היא איגדה לכדי ספר.
הספר מזמין אתכם להצטרף למסע באוטובוס, כדי לראות בו הפעם – לא רק אמצעי למעבר ממקום למקום – אלא מטרה בפני עצמה, מרחב של מפגשים עם אנשים שאנחנו לא מכירים, עם החברה, עם המציאות שמחוץ לרשת. בספר מובאות עשרות שיחות שתועדו בנסיעות באוטובוס, של אנשים ששוחחו, שדיברו, ששאלו ושענו.
...
היא מספרת על התהליך:
״בגדול אני אגיד שאני נוסעת די הרבה באוטובוסים. לפני משהו כמו שנה עליתי על אוטובוס בלי אוזניות. באותה נסיעה הייתה שיחה.. מוזרה מספיק, נוגעת מספיק, שגרמה לי להיות ערה לתופעה ומאז תמיד דרוכה לשיחה הבאה. אז יצאתי למסע בין אוטבוסים, עליתי וירדתי בלי סוף. בלי מטרה, בלי יעד ברור, פשוט כדי להיות. האוטובוס בשבילי היה המרחב האולטימטיבי להקשבה, לחיבור בלתי אמצעי בין אנשים. לא כל השיחות בספר מרתקות או מפוצצות.. אבל כל השיחות אמיתיות. יש שיחות שהן צעקות, שיחות על עבודה, על אהבה, שיחות שאין בהן כלום ושיחות שהן עולם ומלואו. כולן יחד מייצרות את המציאות שאנו חיים בה, המציאות הישראלית.״
מנטרות
אלכס לוש, HIT חולון
"מנטרות" – פרויקט הגמר של אלכס אסטפייב במחלקה לתקשורת חזותית בחולון – הוא משחק קלפים שנולד מהעניין של אלכס בפסיכולוגיה ורוחניות.
אלכס מספר על התהליך
״עם השנים נחשפתי לתופעה רווחת בעולם הרוחני של שימוש ברוחניות ככלי להימנע מלהתמודד עם אתגרים שונים בחיים או רגשות קשים שעולים בעקבותיהם, משהו שקורה כמעט לכל אחד, במידות ודרכים שונות. המונח "מעקפים רוחניים" שמתאר תופעה זו נטבע עוד בשנות השמונים על ידי הפסיכולוג ג'ון וולווד, עם זאת מעטים מודעים לתופעה ורבים ממשיכים להיפגע מההשלכות של דפוסי הימנעות אלו. כדי לחשוף יותר אנשים לתופעה ולתת להם כלים להתמודדות מיטיבה יותר, יצרתי משחק קלפים שמעביר את השחקנים חוויה משותפת שמעודדת לשיח משמעותי, ומעלה את החשיבות של הכרה והכלה של החלקים הכואבים שקיימים בכולנו.״
...
המכניקה הייחודית של המשחק מדמה דרכי התמודדות שונות, השחקנים מנסים להיפטר מהקלפים שבידם ולהימנע מלקחת קלפים מהקופה. כל שחקן בתורו יכול לאתגר את הבא בתור באמצעות קלף אתגר, והשחקן שאותגר יכול להתמודד באמצעות שאר הקלפים – כל דרך מביאה איתה השלכות שונות שבאות לידי ביטוי בחוקי המשחק. בנוסף ישנם גם קלפים מיוחדים שנועדו לייצר עוד עניין ומתח.
אלכס ביקש להודות לפרופ. תמיר שפר שהנחה את הפרוייקט וטליה מיכאלי שתרמה מהמחקר שלה.
צילום: אביגיל זמסקי
פה קבור הכלב
ניצן טוביה, HIT חולון
ניצן החליט להתעסק בנושא הכי מפחיד בעולם – מוות של חבר קרוב (על ארבע), וספציפית – מה יקרה עם הגוף של החבר האהוב לאחר מותו?
הוא מספר על התהליך
״בפרוייקט הגמר שלי, רציתי מאוד לעסוק במוות ובמה שאירוע כזה מעורר אצלנו על שלביו השונים, הפרידה, ההתמודדות המורכבת, הטקסיות שתמיד מהווה חלק, וכמובן – הקושי עם האובדן הגדול. כשניסיתי להבין היכן הנושא פוגש אותי, הבנתי שאני מאוד רוצה לשתף בחוויה שעברתי סביב הפרידה ומותו של כלבי טימי.
תהליך הפרידה ממנו היה ארוך ולא פשוט, ומצאתי שההתעסקות בו, על אף היותה אינטנסיבית ומורכבת, יכולה להיות גם מעניינת ואוניברסלית. לפתוח את הזכרונות האלה ולהתעסק בהם היה לא פשוט בשלב הראשון, אבל תוך כדי העבודה הרגשתי על עצמי והבנתי שאני עובר תהליך משמעותי וחשוב.״
...
הספר בוחן את מה שאנו נוטים אולי לקחת כמובן מאליו – קבורה מתחת לאדמה, כפי שנהוג ברוב התרבויות המערביות כיום, וחושף אותנו לאפשרויות תרבותיות שונות של התמודדות עם גופת המת. לשוני התרבותי יש השפעה על תחומי חיים רבים כמו גם על האופן שבו מתמודדים עם הפרידה מן המת, התייחסות לגופו והנצחתו.
ומה באמת קרה עם טימי?
״אחרי שהוטרינרית הרדימה אותו בדירתי בתל אביב, היה חשוב לי להחזיר אותו למדבר, המקום שבו גדלנו הוא ואני, ולקבור אותו על הצוק ליד ביתנו בסביבה שבו נהגנו לטייל יחד שנים רבות.
מבחינה זו, הנסיעה חזרה למדבר והקבורה על הצוק הצופה על נחל צין, סייעה לי מאוד בתהליך הפרידה ממנו. בכך חשבתי לעצמי ש״הנה, טימי, החזרתי אותך הביתה".
אינני יודע למי מאיתנו זה היה חשוב יותר, אבל בדיעבד לי זה עזר מאוד.״
דייטתיים
הדר גיברלטר, ויצ״ו חיפה
במהלך העבודה על פרויקט הגמר, הדר הייתה בעיצומה של תקופת דייטים מלאה בסיטואציות הזויות ומתסכלות. הדר אוהבת להתמודד עם דברים דרך הומור (ואנימציה), אז היא החליטה לצאת למסע ולהבין – האם רק לה זה קורה? (ספוילר – לא!)
היא יצאה למחקר שכלל הפצה של שאלון בו היא ביקשה מאנשים מהחברה הדתית-לאומית (ממנה היא מגיעה) שיספרו לה את הסיפורים שלהם, איסוף חומרים מאתרי וידויים אנונימיים וכמובן גם הביאה את הסיפורים שלה.
...
היא מספרת על התהליך
״רציתי לתת מבט הומוריסטי ולתת למי שנמצאת בתקופה הזאת הרגשה שהיא לא לבד ואולי שיש מקרים הזויים יותר ממה שהיא חוותה ואולי גם קצת תקווה״
את הסיפורים היא חיברה לסדרת סרטונים מצחיקה ומעוררת הזדהות, מלווה בקריינות מצוינת. אם לסכם את הפרויקט – ״בקיצור מהיום אני אסתי, אני לומדת חינוך מיוחד עם התמחות במוזיקה וכמובן שלא המשכנו לדייט נוסף״. לא הבנתם? צפו בסרטון המצורף.
כל האמת – ספר וידויים
רוני זאדה, ויצ״ו חיפה
הספר כולל אוסף של וידויים שרוני אספה מקבוצות פייסבוק שונות, בשילוב עם איורים סופר מעניינים שלה שמוסיפים אור על הסיפורים.
היא מספרת
״תמיד הייתה לי משיכה לקבוצות וידויים בפייסבוק, יכולתי להרגיש הרבה פעמים הזדהות מאוד גדולה עם מה שאנשים כותבים. בנוסף, לפעמים כתבתי בעצמי וידויים ויש בזה משהו מאוד משחרר, האמת שלך צפה בתוך ים של דאטה לצד צרות ובעיות של עוד אנשים, ויש משהו מאוד נעים באנונימיות הזאת.
יש לי עוד וידוי מעניין, בזכות קבוצת הוידויים של השכונה שלי הכרתי את בן זוגי. בזמן הקורונה כשהיה מאוד משעמם וכולנו היינו סגורים בבתים אני ושותפות היינו מסתכלות מהחלון על המתרחש ברחוב ובבתים אחרים, הרבה פעמים ראינו איזה בחור נאה שגר בבניין ברחוב מתחתינו והחלטנו בנחרצות שבשל השעמום המטרה שלנו לגלות מי הוא הבחור המסתורי. רשמתי בקבוצת וידויים "מיהו החתיך האלמוני עם הדאפו מהמרפסת באיזור בהפינה?"
והוא עשה לב בתגובה ומשם השאר זה היסטוריה.״
...
הספר מציף מגוון של רגשות – צחוק, עצב, כעס, אי נוחות והזדהות. יש בו מגוון של סיפורים הומוריסטיים לצד כאלה שבועטים בבטן הרכה.
היא מספרת על תהליך העבודה על הספר
״בחרתי להכניס קטעים קשים שמעלים ביקורת על החברה, לצד קטעים שפשוט נועדו להצחיק. היה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם איור של תוכן קשה. האיור האחרון מדבר על סם אונס, זה הדבר שהכי היה לי קשה לעשות והתלבטתי הרבה אם להכניס אותו. לאחר התייעצות עם המרצים בסוף החלטתי שכן, זה משהו שעדיין קיים וחשוב לדבר עליו.״
jway
יובל כהן, ויצ״ו חיפה
אפליקציה המסייעת לחולי דמנציה ומשפחותיהם.
האפליקציה מתחברת לשעון חכם של חולה הדמנציה מצד אחד, ולפלאפון של בני המשפחה שלו מהצד השני. היא יודעת לזהות מתי החולה התרחק מביתו (ועוזרת לו לנווט חזרה הביתה), מתי החולה לחוץ (ומסייעת לו להירגע), מתזכרת לגבי נטילת תרופות ועוזרת לו לפנות לבני משפחתו במידת הצורך – כל זאת בליווי רגשי של המערכת ועם בקרה ותמיכה של המשפחה.
מטרת האפליקציה היא לשפר את רמת החיים של החולים, להעניק להם יכולת להתנהל באופן יותר עצמאי במרחב ולהעניק שקט נפשי לבני משפחותיהם.
...
ואיך קרה שיובל בחרה דווקא בנושא הזה?
לפני מספר שנים חבר משפחה אהוב אובחן כחולה דמנציה בגיל 61, וזה מאוד השפיע עליה. זכור לה במיוחד מקרה שבו אותו חבר של המשפחה התקשר לאבא שלה ואמר ששכח את הדרך הביתה (מסלול של כמה דקות הליכה). היא החליטה לחקור על המחלה, מאפייניה ואילו פתרונות קיימים. מתוך הבנה שאין לה תרופה, עניין אותה לחפש פתרון שיקל ולו במעט על התחושה הקשה שמרגישים המטופלים כשמבינים שאינם יודעים היכן הם נמצאים, וגם להקל על משפחותיהם ועל הצורך שלהם לדאוג לאהוביהם 24/7.
זה פרויקט סופר חשוב, ואני מקווה שבאמת תהיה אפליקציה כזאת.
מסכים נוספים ניתן למצוא בתגובות לפוסט בפייסבוק.
ספר זכרונות: חיות המחמד שלי
אירה בבנקו, ויצ״ו חיפה
הספר מספר את סיפור הקשר של אירה עם מוניה, ליוסי, ג'ינה וצ'יבה, בעלי החיים שליוו אותה ואת משפחתה במהלך חייה, בליווי איורים מדהימים בצבעי מים.
במשפחה של אירה בעלי החיים תפסו מקום מרכזי והיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה. צ׳יבה, הכלבה שלה, נפטרה לפני כשנתיים, והפצע הזה עדיין פתוח. לכן היא החליטה ליצור ספר שינציח את בעלי החיים האהובים שהיא גדלה איתם.
היא מספרת: ״רציתי לחלוק עם אנשים את הסיפור האישי שלי. לא בהכרח ללמד או לחדש להם. היה לי חשוב לחלוק כי הנושא עדיין כואב.״
הפרויקט של אירה בלט לי בתערוכה ברגישות ובכנות שלו, בכבוד שהוא נותן למי שלא כולם יודעים לראות, ובאהבה העצומה שניכרת ממנו.
TsiTsi
אביב מזרחי, ויצ״ו חיפה
מרח סעב, ויצ״ו חיפה
הסרט מלווה את לילי, נערה בתחילת גיל ההתבגרות, שלראשונה מתמודדת עם שינויים בגוף כמו קבלת מחזור ובעיקר – צמיחה של ציצים. עכשיו היא צריכה להתמודד לא רק עם ההרגשה שלה לגבי זה אלא גם עם הסביבה שלה שמתייחסת אליה בצורה שונה.
הן מספרות על התהליך
״נפגשנו לקפה, כבר ידענו שהכימיה בנינו טובה, עשינו פרוייקט יחד בעבר, אבל ידענו שפרוייקט גמר זו הזדמנות להביא משהו אישי יותר ואולי לשנות משהו גם אם זה אצל צופה אחד. כשהתחלנו לדבר על נושאים שקשורים בנשיות שלנו ראינו שהתחושה שלנו זהה היום לעומת גיל ההתבגרות ותקופת ההתפתחות. מעבר לכל הבלבול בשלב הזה בחיים, ישנו גם פער סביבתי וחברתי. הרגשנו שמצופה מאיתנו להיות חופשיות עם הגוף שלנו אבל לא מושכות מבטים, להיות נשיות אבל שלא יראו את התחבושת בכיס או את הרצועה של החזייה על הכתף.. כי זה סוד מסתבר.
...
את הסצינות מהסרט לקחנו מסיפורים אישיים, חלקם שלנו וחלקם מסיפורים של חברות ומשפחה על תקופות שונות בחייהן או אפילו על דברים שהן לא עושות עד היום מחשש לתשומת לב לא רצויה.
בעיצוב הדמות של לילי בעיקר היה חשוב לנו להבהיר שהיא לא סקסית ולא מתיימרת להיות, אפילו יורמית, ולכן נותרת מבולבלת מול הסיטואציות.
למדנו המון מהפרוייקט הזה, אחת מהשניה ומהמרצים שלנו, מהתבוננות בסרטים, אבל בעיקר למדנו שהתחושות שלנו ממש לא שלנו, הן כלליות ורווחות ותופסות אותנו בכל גיל, היו כאלה שדיברו איתנו אחרי שצפו בסרט והרגישו שזה ממש סרט עליהן ועל ההתמודדות שלהן בעבר או היום.״
אין אפשרות להביא כרגע את הסרט המלא משיקולי פסטיבלים, אבל בכל זאת היה לי חשוב להביא את הפרויקט הזה, שמביא בצורה יפה (וגם משעשעת) נושא חשוב שהרבה מאיתנו חווינו.
תחתב״צ
רעות יפה, ויצ״ו חיפה
תחתב״צ הוא משחק מחשב המבוסס על חוויות מהנסיעה בתחבורה ציבורית בארץ.
בכל שלב תצטרך דמות אחרת לשרוד נסיעה על אחד או כמה מכלי התחבורה הציבורית, ולהגיע ליעדה בבטחה. בדרך היא תצטרך להתמודד עם מכשולים ודמויות שונות האופייניות לחברה הישראלית, כמו אנשים גסי רוח, ריחות וצלילים לא נעימים, אנשים אלימים, פטפטנים וכדומה.
...
רעות מספרת
״הנושא קרוב לליבי, ואני רוצה להאמין שהוא יעורר הזדהות עם עוד אנשים. כמי שלמדה בחיפה וגרה במרכז ביליתי את
רוב היום שלי בנסיעות באוטובוסים ורכבות. כל מי שאי פעם נסע באוטובוס או רכבת חווה לפחות אחד מה״טייפקאסט״ הישראלי הטיפוסי, בין אם זו האישה שמדברת בטלפון על רמקול בווליום גבוה, הבחור שרב עם הנהג שלא עצר לו בתחנה, הבחורה שרבה עם הסדרן, הגבר ששם את התיק והרגליים שלו על המושבים וההומלס שעלה לרכבת לקבץ נדבות. במשחק שיצרתי ניסיתי לאגד את כל החוויות האלה למשחק שכל מי שישחק בו יצחק, יהנה ויזהה לפחות את אחת
מהדמויות ויחשוב לעצמו:״ אני מכיר/ה בול בן-אדם כזה״.
היא מספרת גם על תהליך יצירת הפרויקט, כהזדמנות ראשונה לעבוד על פרויקט שיוצא מגבולות האקדמיה יחד עם עוד אנשי מקצוע: ״העבודה על הפרויקט לאורך הסמסטר הייתה מהנה ומאתגרת עבורי. להכין משחק מחשב שעובד בפחות מחצי שנה היה לא קל. שמתי לעצמי דגש על האיור והאנימציה של המשחק, שאלה תחומים שאני מאוד נהנית מהם. לראשונה עבדתי עם מתכנת, אדם חיצוני לא מהתואר שלי. למדתי לעבוד בצוות, לדעת לחלק עבודה, להפגין מנהיגות ולעמוד בזמנים, כנ״ל לגבי העבודה מול המפיק המוזיקלי של הפרויקט. חוויתי תהליך הפקה של משחק אמיתי, למדתי מהטעויות שהיו בדרך ובעיקר פיתחתי עוד תיאבון לעולם הזה ולפרויקט הבא.״
פרויקט בהחלט מעורר הזדהות, שמביא את הנושא בצורה מפתיעה ומשעשעת. תסלחו לי על הספוילר – אבל זה שאני מנסה להתקדם ונתקלת באנשים שחופרים לי ממש קנה אותי.
לשם שונית
מאיה שלם טמיר, ויצ״ו חיפה
ידעתם ש-7% מהחמצן שאתם נושמים בכלל לא מגיע מעצים, אלא משוניות אלמוגים?
ידעתם שרבע מהחי הימי תלוי באופן ישיר באותן שוניות?
ידעתם שבזמן שקראתם את הטקסט הזה, נפגעו באופן בלתי הפיך כ-2500 מושבות אלמוגים ברחבי העולם?
״לשם שונית״ היא קפסולת למידה אינטרקטיבית הכוללת 3 מרכזים:
- ממשק דסקטופ דרכו ניתן ללמוד על החשיבות הסביבתית של האלמוגים, על קצב ההרס שלהם בעולם ועל פרוייקט המרפסות של פרופסור נדב ששר מאוניברסיטת בן גוריון.
- חווית 270 אימרסיבית דרכה ניתן ״לראות את העתיד״ שצופה לנו אם לא נפעל, ולהבין את ההשלכות הסביבתיות של השמדת האלמוגים.
- מודל תלת מימדיים של אלמוגים המדגים את הפתרון – ייחור אלמוגים.
...
מאיה מספרת איך היא הגיעה לחקור את עניין האלמוגים
״לפני שנה, הגעתי במקרה לקרוא על הרס האלמוגים העולמי.
מעבר להיותם מקור המזון הישיר של רבע מהחי הימי, האם ידעתם שאלמוגים מייצרים כ- 70% מהחמצן בכדור הארץ? נדהמתי לגלות כמה לא ידעתי על החשיבות האקולוגית שלהם. וגרוע מכך – כמה לא היה לי מושג על ההרס העצום שמתרחש לצומח הימי בשנים האחרונות.
אז כמה זמן אתם יכולים להחזיק את הנשימה שלכם?
כי הריאות של כדור הארץ בקריסה קריטית, ואם לא נפעל לעשות משהו בנידון – מומחים מעריכים כי עד שנת 2040 – 90% משוניות האלמוגים בעולם יושמדו באופן בלתי הפיך.
חיפשתי עם מי לדבר על הנושא הזה, והגעתי לפרופסור נדב ששר – מרצה ומנחה לביולוגיה ימית באונ׳ בן גוריון – אילת. שאלתי אותו את השאלה המתבקשת – אם אלמוגים מושמדים, למה לא לשתול עוד? ליצור חקלאות ימית?
הוא הסביר לי שלאלמוגים אין שורשים או גרעינים, ולמעשה הם לא בדיוק צומח, ולכן אי אפשר לשתול אותם, אבל שהוא כרגע עורך ניסוי במהלכו הוא ינסה להרבות אלמוגים באמצעות ייחורים.
הוא שיתף אותי בחזון שלו – פרוייקט המרפסות בחוף קצא״א. מדובר על חלקה ימית שכל מטרתה היא לקרב בין האדם לטבע הימי, בה יהיה ניתן לצלול בין תערוכות אומנות תת ימיות ובין האלמוגים החדשים שנוצרו במהלך ניסוי הייחורים.
החלטתי להקדיש את פרוייקט הגמר שלי לתמיכה בפרוייקט הזה.
גיבשתי 2 בעיות עיקריות בתחום אסון האלמוגים. שתי הבעיות מזינות אחת את השניה.
הבעיה הראשונה היא מחסור במודעות בקרב הקהל הרחב – גם לחשיבות האקולוגית של שוניות אלמוגים וגם להרס העולמי חסר התקדים.
בנוסף להכל, ייצרתי דף נחיתה לכל מי שמגיע לקפסולה, דרכה ניתן להשאיר מייל לתרומה לעמותה.
הבעיה השניה היא מחסור במשאבים לטובת בפרוייקטים מהפכניים בתחום הזה.
מחסור במודעות מביא למחסור במשאבים.
מחסור במשאבים מביא למחסור במודעות.״
–
במסגרת הפרויקט, מאיה יצרה עמוד נחיתה לכל מי שמגיע לקפסולה, דרכו ניתן להשאיר מייל לתרומה לעמותה.
Ekolect
חלי מרקמן, מנשר
״Ekolect״ היא אפליקציה המשלבת טכנולוגיית מציאות רבודה ואלמנטים של משחקיות במטרה לייצר חוויה מהנה סביב מיחזור וניקיון הסביבה.
היא יוצרת עולם בו בכל פריט זבל כלוא יצור ייחודי, והתפקיד שלכם כשחקנים הוא לעזור לשחרר אותו, על ידי השלכתו לפח המיחזור. במקום בו פעם היה זבל, נותר כעת חותם וירטואלי דרך היצור החדש ששיחררתם לעולם.
חלי עשתה פה עבודה ממש רצינית – עיצוב ממשק, מיתוג, מידול והנפשה של 5 דמויות בתלת מימד, יצירת 2 סרטונים שמציגים את האפליקצייה ואפילו דמו עובד זמין להורדה עבור IOS.
...
חלי מספרת על תהליך העבודה
״מה שהכי מביא לי דרייב בעיצוב זה למצוא פתרונות לבעיות בדרכים יצירתיות, זה מה שהנחה אותי כשהחלטתי להתעסק בנושא המחזור והשמירה על הסביבה. אני מאוד מתעניינת בטכנולוגיות חדשות וכל תחום המציאות הרבודה והפוטנציאל שבו מאוד הלהיבו אותי.
הגעתי לנושא הסביבתי דווקא מנקודת מבט טכנולוגית, המטרה שלי בפרויקט הגמר הייתה לחקור כיצד טכנולוגיית AR ועיצוב יכולים להשפיע באופן חיובי על העולם בו אנו חיים ולפתור בעיות אמיתיות.
העבודה על הפרויקט הייתה מאוד אינטנסיבית אבל בו זמנית מהנה ומלמדת, זה דרש ממני ללמוד יכולות שלא היו לי לפני כן כמו מידול ואנימציית תלת מימד. הייתי צריכה ללמוד לתעדף משימות כי ב-3 חודשים אי אפשר להספיק הכל, לכן התכנון היה לבנות משהו שיכול לשמש כמעין הוכחת היתכנות, ולשקף את החזון והפוטנציאל העתידי של הפרויקט אילו היה ממשיך להתפתח.
מעבר לכך, היה בי רצון עוד מההתחלה של הפרויקט לייצר משהו שבאמת עובד וקיים, זאת הייתה מטרה שהצבתי לעצמי עוד בשלב המחשבה על רעיונות לפגמ״ר. זאת הייתה מטרה גדולה ורחוקה, והאמת שניסו לשכנע אותי לרדת מזה ושזה יהיה מורכב מדיי, גם אני בעצמי בשלב מסוים שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה. ככה יצאתי לתהליך לא פשוט של פיתוח דמו של האפליקציה, גרסה בסיסית שתעביר את הקונספט והפלואו המרכזי. זה דרש ממני לעבוד מול פיתוח, תהליך שכלל המון לחץ, ויתורים והתאמות, אך בסוף צלח בגדול!
לא הייתי מצליחה לייצר את האפליקציה ללא שיתוף פעולה עם Resight, סטארטאפ ישראלי שבעצם סיפק את הבסיס באפליקציה למציאות הרבודה השיתופית וליכולת של היצורים לשמור על מיקומם בזמן ובמרחב. ההשראה שלי לקונספט בבסיס הפרויקט הגיעה בין היתר ממיטאפ עיצוב בו נכחתי, שם שמעתי הרצאה מעוררת השראה על AR, VR ו- XR של שי סגל, Head of XR ב-Resight.
הייתי רוצה שאנשים ייחשפו יותר לכך שעיצוב לא מוגבל רק לפורמטים מודפסים או למסך הדיגיטלי, אלא שבעזרתנו הוא מסוגל לצאת מתוך המסך ולהיות חלק מהעולם סביבנו, וכך לפתוח אינסוף אפשרויות, לענות על צרכים, לשפר דברים ולפתור בעיות סביבנו. AR ומשחקים לא חייבים לשמש רק לכיף, אלא מסוגלים להיות בעלי השפעה חיובית על העולם האמיתי, ואנחנו כמעצבים יכולים להוביל את השינוי הזה.״
ממש מרגש לראות פרויקט ברמה והיקף כזה, אני בהחלט חושבת שמשחק כזה יכול לעשות שינוי בסביבה שלנו, ושמחתי לשמוע על התהליך שחלי עברה עם הפרויקט. כל הכבוד!